ברוך הבא טוויטר הישראלי - Talker.co.il

מזמן לא כתבתי בבלוג העברי (והמקורי) שלי, חלק מהאשמה נעוצה בעובדה שיש לבלוג העברי שלי אח קטן ולועזי שבו הוקדשה רוב תשומת הלב בשנה האחרונה. אבל מדי פעם מתחשק לי לכתוב בשפת הקודש, על דברים שרלוונטיים רק בשפה הזו.

מכיוון שמזמן לא עדכנתי, אז לא יצא לי לספר שאני מכורת טוויטר, וממש כמו פייסבוק, אני לא מצליחה להבין מה עשיתי עד עכשיו. והנה, באופן ממש (לא) מפתיע, צצה לה הגרסה העברית של טוויטר - talker.co.il.  כרגעהשירות מתממשק לשירות טוויטר המקורי, וכל מה שעליכם לעשות כדי ליצור חשבוןזה להכניס שם משתמש וסיסמה של חשבון הטוויטר הרגיל שלכם. כרגע, מעבר לממשק מלא בעברית, אני לא ממש מבינה מה הערך המוסף, אבל כנראה שמדובר בתחילת הדרך.

בכל מקרה, במידה ואתם מעוניינים לעקוב אחרי בטוויטר (הלועזי..) אתם מוזמנים- www.twitter.com/shimritben

לילה טו :-)

מכללה ואוניברסיטה, והתהום שביניהן

מה יותר נחשב? איפה המרצים הטובים יותר? איפה מקבלים את היחס הטוב יותר? למי תנתן עדיפות בקבלה לעבודה? אני מתכוונת בפוסט הזה להפריך כמה וכמה מיתוסים, לפחות לפי נקודת המבט שלי.

קודם כל, קצת רקע - סיימתי שנה שלמה של לימודי הנדסה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. גרתי שם, למדתי שם (זה בעצם הדבר היחיד שעשיתי שם במשך שנה) ואני חושבת שתפסתי באופן טוב למדי מה זה אוניברסיטה. לאחר מכן, החלטתי שהנדסה זה ממש לא אני ועברתי ללמוד מנהל עסקים במרכז הבינתחומי. קודם כל, לפני שאתם אומרים לעצמכם “אהה… ממש חוכמה… גם אם לי היו 100,000 ש”ח מיותרים הייתי הולך ללמוד שם” אז תעצרו את עצמם ומהר. אני שם בכלל על מלגה וזו הדרך היחידה שאני יכולה לממן לימודים במקום הזה, כך שאני הכי אובייקטיבית בעולם…

אז ככה. אני הרגשתי שבמעבר מהאוניברסיטה למכללה, ובייחוד מאוניברסיטה כל כך גדולה למכללה כזו קטנה ואינטימית (שמאוד גדלה בימים אלה) עברתי שינוי עצום. קודם כל, נדון בנושא המרצים. מאבטיפוס של מרצה עייף, זקן, משועמם, חסר ידע בסיסי בעברית ובעיקר חסר כל שביב של יכולת הדרכתית או הוראתית כלשהי (כמובן שמדובר בהכללה, אבל זו הדרך היחידה להעביר את המסר) עברתי לסוג של מרצים שמוכרים באוניברסיטאות גדולות בעולם, בעלי יכולות הדרכה, אכפתיים, מתחשבים, יודעים ורוצים ללמד והעיקר - תלויים בחוות דעת של הסטודנטים על מנת להמשיך וללמד.

אז נכון, אני יודעת שרבים יאמרו שזו לא חוכמה שמרצה שמקבל כל כך הרבה כסף ילמד טוב. אני מודעת למצבה העגום של מערכת החינוך הגבוהה (וגם הנמוכה) במדינה שלנו. ואני יודעת שזה מצב פסיכי, מעצבן ומקומם שרק ילדי העשירים מהרצליה זוכים ללמוד בתנאים מועדפים, עם מרצים מעולים, תפאורה של קיבוץ צפונבוני וחומר לימודי שמוגש “עם כפית”. אבל מה, נמאס לי להיות מתחסדת. אז זה מעצבן וזה לא בסדר, אבל זו הצורה הנכונה ללמוד. באוניברסיטה פעמים רבות אפשר להרגיש שאתה סתם בא להרצאה, כי הלימוד האמיתי נעשה בבית, בניסיון כושל לפענח את מה שהלך בכיתה. אהה, ויש לי עוד הסתייגות, אני מניחה שהדברים האלה משתנים ממקצוע למקצוע ומפקולטה לפקולטה, ושלא כל מה שאני אומרת כאן רלוונטי ונכון לכולם, אבל המסר שלי הוא כללי ונוגע להרבה מאוד תחומים להשוואה.

עוד דבר שמאוד שונה בין השתיים הוא היחס לסטודנט, העזרה בפתרון בעיות והתמיכה שהסטודנט מקבל. זה מתחיל בכוח האדם שמוקצה לטיפול בסטודנטים (במכללה יש מזכירה אדמינסטרטיבית על כל 150 איש, אני לא רוצה לנסות לחשב בכלל כמה זה באוניברסיטה..). וזה בא לידי ביטוי בגודל של הכיתות, בזה שבאוניברסיטה היינו צריכים לצלם הכל בעצמנו, ובכלל באווירה.

אני מאמינה שללמוד באווירה “מכללתית” זה פשוט עולם אחר, בשבילי זה הפך את חווית הלימוד למשהו יעיל יותר ומהנה הרבה יותר. נותר לי רק לקוות שהמודל הזה ייושם גם על האוניברסיטאות בארץ, אפילו אם הדבר דורש הפרטה מלאה. לעיתים, העובדה שהכסף מניע את הכל פועלת דווקא לטובתנו. וזו הסיבה שהמכללות מתפקדות בצורה הרבה יותר נעימה וחיובית כלפי הסטודנט.

Planet Earth - חוויה עוצרת נשימה, וגם לקח סביבתי חשוב..

יצא לי לראות לאחרונה מספר פרקים של הסדרה המדוברת Planet Earth, שמכילה צילומי טבע נדירים ומרתקים ממגוון מקומות בעולם. מדובר ב-11 פרקים, שמכילים צילומי טבע בנושאים שונים, כאשר כל פרק הוא בנושא מסויים. אני ממליצה בחום מהסיבה הפשוטה שמדובר בצילומים נדירים שנאספו במשך שנים.

אנחנו נוטים לעיתים לקבל את ההרגשה שהעולם שלנו מתחיל בסביבה השכונתית שלנו ומקסימום נגמר בפריז, לונדון או כל עיר אחרת שביקרנו בה לאחרונה לסופ”ש קצר. אבל זה פשוט לא יאמן איזה מגוון עצום של חי וצומח קיים שם בחוץ, איך הכל פועל בהרמוניה מדוייקת ומופלאה, הכל כל כך מתוכנן וכל כך משולב אחד בשני.

מכאן ניכרת החשיבות הרבה של הסיכון בהפרת האיזון המושלם הזה. הערך המוסף של סדרת הפרקים הזו טמון בפן של התחממות כדור הארץ ובהשפעותיו של האדם על הטבע. לכן, עבורי הצפייה בפרקים האלה היא יותר עצובה משמחה, וכהמשך לסרטו של אל גור, מדובר בצפיית חובה לכל מי שקצת אכפת לו ומעוניין להעביר את המסרים החשובים האלה הלאה.

בברכת “זה מטורף לא למחזר”,

 שמרית

לאוהבי SECOND LIFE

אני פשוט חייבת לצרף קישור לסרטון הבא שראיתי בYOU-TUBE, פשוט קורע מצחוק… למי שלא מבין, חברת פרסום כלשהי (אני חייבת לגלות מיהם ולשלוח להם קורות חיים!) החליטה לערוך סרטון אנושי במחווה לעולם הוירטואלי צובר התאוצה SECOND LIFE, תוך כדי חיקוי מה שקורה שם. התוצאה מצחיקה ביותר :-)

כנסו כאן

על חשיבות שירות הלקוחות, וכמה שבארץ לא מבינים את זה

אני לא מומחית בשיווק ויחסי ציבור, אבל אני צרכנית, וזה כבר מספיק טוב בשביל להתחיל ולהעביר ביקורת נוקבת על מה שקורה בכל כך הרבה מקומות בתחום שירות הלקוחות.

האמת שתמיד אמרתי שבארץ לא יודעים לתת שירות, וזה לא חדש שאני חושבת ככה. אבל אני מצליחה כל פעם מחדש להתעצבן כשאני נתקלת באטימות, באדישות וברעה החולה של תחום השיווק - חוסר האכפתיות של העובד הזוטר בעל האינטראקציה הישירה עם הלקוח.

אז נכון שאפשר להגיד שהלקוח הישראלי הוא לא קל, אפילו אפשר להגיד שהלקוח הישראלי הוא חצוף, מתנשא ובעל דרישות מוגזמות. ברור לי שלכל דבר יש גבול ואי אפשר לדרוש בלי סוף. אבל נתקלתי כבר ביותר מדי מקרים שהדרישות הבסיסיות של הלקוח לא סופקו.

מה בעצם יכולה חברה כלשהי או ארגון להשיג על ידי  ריצוי הלקוח והשארת הטעם הטוב בפיו? מעבר להרגשה הטובה וליצירת רצון בחויית קנייה חוזרת, הלקוח המרוצה מהווה “שגריר” פוטנציאלי של יחסי ציבור לאותו ארגון או עסק. עדיין לא שמעתי על שיטת שיווק או מכירות יותר מוצלחת מהמלצה של חבר טוב או קרוב משפחה. ההבנה שההצלחה טמונה בדברים הקטנים, משמע האינטראקציה היומיומית עם הלקוח ולאו דווקא רק בקמפיינים הגדולים, במיתוג, בהטמעת מערכות בילינג מתוחכמות, לקויה בחסר.

אני רוצה לתת כדוגמה מקרה שקרה לי עם חברת “אלודה” שמשווקת מצלמות, סורקים ושאר מוצרים אלקטרוניים. הגעתי אליהם דרך האתר “קנייה טובה” (KTL). מה שקרה הוא שהזמנתי סורק דרך האינטרנט. פתחתי את הסורק כשלושה שבועות אחרי שנחת אצלי בבית, בגלל שהייתי בדיוק בתקופת מבחנים אינטנסיבית ופשוט הנחתי בתמימותי שהכל יהיה בסדר. להפתעתי, הסורק הגיע שבור לגמרי. עוד ברגע הפתיחה שמעתי רעש של חלק שבור בתוף גוף הסורק. התקשרתי עוד באותו יום לחברת אלודה ונעניתי בפשטות ש”מאוחר מדי”. בנוסף צוטט “חוק מדינה” לפיו החזרת מוצר יכולה להתבצע תוך 14 יום בלבד מרגע הקנייה.

כשעיינתי בחוקים שכתובים באתרים להגנת הצרכן למיניהם, עלה כי על העסק לכתוב על גבי החשבונית את הפרט החשוב הזה של הגבלת החזרה ל- 14 יום, אם כי אני לא בטוחה שזה מעוגן בחוק.

אבל זה ממש לא העניין. יכול להיות שלא ממש פעלתי על פי החוק היבש. אבל העקרון הוא שגם אם לא הייתי בסדר, אופן הדיבור של הבחורה שדיברה איתי והיחס שלה אלי היו ברמה של קטטת רחוב. אני באמת ובתמים חושבת שאם היו אומרים לי בצורה אדיבה יותר שעלי לשלוח אם הסורק על חשבוני לבדיקות מעבדה כדי להחליט אם אוכל לקבל החזר או לא, הייתי מקבלת את הדברים בצורה אחרת.

מה שחשוב להדגיש הוא שהגישה היא לא נכונה. ואפשר לראות את זה בכל כך הרבה מקומות. תחשבו מה היה קורה אם היו מכשירים צוות מקצועי ומיומן של אנשי שיווק וקשרי לקוחות, משלמים להם יותר מ-20 ש”ח בשעה, מכינים תוכנית תגמול מסודרת של בונוסים והופכים את כל העסק לתחרותי יותר, אולי אז הדברים היו נראים אחרת. אני יודעת שרוב החברות הגדולות נמצאות בכיוון למצב הזה וזה טוב ויפה, רק שזה כך על גבי הנייר. בשטח האנשים עובדים שעות ארוכות בשביל שכר מינימלי ופשוט אין להם כוח או אולי ידע ויכולת לעזור.

אבל זה לא חוכמה שנציג השרות בסלקום או בויזה מברך אותך בבוקר טוב. הם חולבים ממנו כל כך הרבה כסף בכל חודש שהם יכולים להרשות לעצמם. החוכמה היא להטמיע את הגישה הזו גם במקומות הקטנים. כלומר, מדובר בגורם חיוני ומהותי להשרדותו של כל ארגון, קטן כגדול.

אז לסיכום, המסר שחשוב לי להעביר הוא שהיום, בעולם המונע מפרסום וצריכה שירות הלקוחות בראש סדר העדיפויות צריך להיות דבר של מה בכך. אשמח לשמוע הערות או מקרים דומים שקרו לכם, בסך הכל הכוח שלנו כצרכנים בעידן של אוטוסטרדת המידע והתקשורת החופשית הוא עצום וכן אפשרי לשנות את מה שמפריע לנו.

עולמות מקבילים וההזדמנויות העסקיות שעולות מהם…

אני מניחה שהדבר האחרון שניתן להגיד עלי זה שאני לא נוטה להתלהב בקלות. ההיפך הוא הנכון. אם יש משהו שמסעיר את רוחי ומדיר שינה מעיני, אפילו בימים טרופים אלה של מבחנים בלתי פוסקים בכל מיני נושאים תמוהים (חקר ביצועים… הסתברות… איכס) אני עדיין מוצאת מקום במוחי היגע לאותה התלהבות גדולה וחדשה.

ואני מדברת על עולמות וירטואליים, ובמיוחד במיוחד על SECOND LIFE, אותו יקום מקביל ונפלא שמאפשר לכל אדם בעל תשוקות נסתרות להביע את כל מה שאי פעם רצה. שם תוכלו לבנות את בית חלומותיכם, לבנות את הדמות שתמיד רציתם להיות ואפילו להתחתן ולהכיר המון אנשים מעניינים. האמת היא שאני עדיין ממש לא בעניינים, אבל אני מתכוונת להכנס לנושא בכל הכוח. אפילו AMAZON שכו לביקור מפתיע של כרטיס האשראי שלי.

אבל כמו כל יהודיה טובה, מה שהכי מעניין בעסק הזה הוא ההזמנות העסקית שאפשר להריח מכל עבר. מי מביניכם שיצא לראות את הכתבה ביום שישי בחדשות ערוץ 2, בוודאי מבין למה אני מתכוונת. אז אמנם אני לא מתכוונת להקים בית זונות וירטואלי, אבל אני ממש רוצה לנסות את כישורי המסחר חסרי הניסיון שלי קודם בעולם הוירטואלי ורק אחר כך במציאות הישראלית הקשה..

אז למי מביניכם שיש איזשהו רעיון מהפכני בנושא, אני אשמח לשמוע, להעלות רעיונות נוספים ומי יודע, אולי כאן תוולד חברת הסטארט אפ הבאה של העולמות הוירטואליים.

שיהיה לילה טוב,

שמרית

הזוועות של דארפור ואיך אנחנו קשורים לעניין…

קיבלתי מייל היום של התארגנות סטודנטים למען פליטי דאפור. הם פועלים בכמה מישורים ועושים לעניות דעתי עבודת קודש. אני מצרפת את המייל כולו ואשמח אם תעזרו לי להפיץ הלאה את המסר הזה.

תוכן המייל:

…………………………………………………………..

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן גוריון החליטה אמש להצטרף למאבק למען פליטי דרפור אשר בורחים מרצח עם.  אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית כבר הצטרפה ואנו מקווים לצרף בקרוב אגודות וגופים נוספים.
אנו רוצים לנצל את הבמה הזו כדי לעדכן אתכם בנושא ולקרוא לכם להשתתף באופן פעיל בחיפוש פיתרון.
קבוצה של מספר סטודנטים לקחה על עצמה את האחריות לדאוג ולמצוא לפליטים (אשר נתפסים על ידי הצבא ומושארים ברחובות באר שבע), פתרונות זמניים אך כרגע אנחנו נמצאים בקריסה. אנחנו לא עמותה אלא רשת של פרטים שמחפשים פתרונות כדי לא להשאיר את הפליטים ברחוב – כל זה בין שיעור לשיעור באוניברסיטה, מהטלפונים הניידים הפרטיים שלנו ובישיבות ליליות בבתים. יש לנו אפשרות לקלוט עוד כמה פליטים בודדים אך לאחר מכן לא נוכל לעמוד בפרץ. המשמעות היא שמשפחות הפליטים הבאות שיגיעו, עם ילדיהן, ישארו ברחוב. הכיוון כרגע הוא לנסות ללחוץ על הממשלה למצוא פתרון ממלכתי לעניין.
היום התקיים דיון בועדת הכנסת ונציגינו היו שם, מחר מתוכננת ישיבה נוספת של ועדת הפנים של הכנסת וגם לשם יגיעו נציגים. להפגנה, ממנה חזרנו אתמול, הגיעו פוליטיקאים וכן נציגי התקשורת. רבים מצהירים על תמיכה במאבק אבל בינתיים אין מעשים וכאמור לא נוכל להחזיק לאורך זמן.

***אנחנו זקוקים לסיוע דחוף בעניין.

מה אנחנו דורשים מהממשלה?
לקחת אחריות, לטפל בצורכיהם הבסיסיים של הפליטים ולתת להם מעמד של פליטים. לקרוא לאו”ם, לאיחוד האירופאי, לארה”ב ולמדינות נוספות לקבוע מכסות של קליטת פליטים כאשר ישראל תהווה תחנת מעבר.

התחומים בהם אנו זקוקים לעזרה הם:
גישה למקבלי החלטות- כל שיחה אישית או מכתב רשמי לחבר כנסת, שר, פקידים במשרדי הממשלה וכו’.
תקשורת - אם יש לך (או למי ממכריך) אפשרות לשלוח מאמר לטור דעות באחד העיתונים או כל רעיון אחר, שיציף את הנושא לתקשורת. אפילו לכתוב ב”טוק בקים”, לעלות לשידור בתוכניות רדיו, כמובן שכל קשר עם כתבי טלוויזיה או עיתונות.
לפני כל פניה לאישי ציבור או לתקשורת, אנא פנו אלינו כדי שהמאבק יהיה מסודר ומתואם.
חתימה על עצומה – ככל שאזרחים רבים יותר יחתמו על העצומה, נוכל להפעיל לחץ רב יותר על נבחרי הציבור. הקישור לעצומה נמצא באתר האינטרנט שלנו: http://4darfur.goop.co.il
מתנדבים – אנו זקוקים למתנדבים שיעזרו לאסוף תרומות, ללוות חולים בבתי החולים, להפעיל את הילדים וכו’. רכזת המתנדבים שלנו היא טל בן-ארי: 054-5882845.
אנחנו כמובן זקוקים גם לכסף - בתי החולים מעניקים טיפול רפואי רק למי שנמצא באישפוז, שאר התרופות הן על חשבוננו. אנחנו צריכים כרטיסי חיוג בינלאומיים, מזון תינוקות, טיטולים, מוצרי היגיינה, משחות שיניים ומברשות. אנחנו צריכים כסף להסיע את הפליטים למקומות שיקלטו אותם.
כיוון שאנחנו לא עמותה רשומה אנחנו משתמשים בארגון “בית הלל” כצינור להעברת תרומות. אפשר להעביר תרומות לבנק דיסקונט, סניף 109, מספר חשבון 36625, או לשלוח שיק ל: בית הלל, מתחם דיקאנט הסטודנטים, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ת.ד. 653, באר שבע מיקוד 84105.
על מנת שנצליח לשמור על סדר בין הכספים שלנו לכספים של בית הלל אנחנו מבקשים ממי שמעביר כסף לשלוח במקביל מייל אלינו ל 4darfur@gmail.com  עם שמו המלא, סכום התרומה והאם הוא מעוניין בקבלה על תרומתו.

אם יש לכם רעיון לפעולה שעשויה לעזור או תחום פעילות בו אתם מעוניינים להשתלב – אנא צרו איתנו קשר דרך כתובת הדוא”ל.

בברכה,
סטודנטים בנגב למען פליטי דרפור

דוא”ל: 4darfur@gmail.com
אתר: http://4darfur.goop.co.il

מחשבות ירוקות

אז ראינו את הסרט של אל גור, אפילו ממש הערצנו את הרטוריקה המדהימה שלו, והכשרון שלו לרגש ולהדהים את קהל צופיו. אבל נשאלת שאלה מאוד מאוד מרכזית. מה הלאה?

מה אנחנו עושים עכשיו כדי להבטיח את העובדה שבעוד 30-40 שנה, חלקים גדולים מכדור הארץ שלנו לא יוצפו וימחקו כליל? מה נעשה כדי לדאוג לכך ששרשרת המזון לא תופרע, שזנים של וירוסים וחיידקים אלימים לא יתפתחו ושהמחזור הסדיר של גידולים חקלאיים לא יופר?

היום ראיתי בחדשות כתבה על זנים של מגה-מדוזות ביפן. מדובר על מדוזות ענקיות, במשקל של כ- 200 ק”ג כל אחת. עד היום הן בקושי נצפו בקרבת החופים. אבל בגלל התחממות כדור הארץ, טמפרטורת מי הים עולה, מה שמעודד את הרבייה שלהן. מה שקורה זה שהן מציפות עכשיו את חופי יפן, מונעות מהדייגים לדוג, פוגעות בפרנסתם, פוגעות בכלכלה, פוגעות בשרשרת המזון (כי האיזון הטבעי הופר) ומפרות את השלווה המקומית.

חשוב להבין שמדובר פה בקצה הקרחון. ואם כבר דיברנו על קרחונים, זה המקום לרוץ לבלוקבסטר ולראות את הסרט של אל גור, “The inconvinient truth”. אבל כמובן שזה לא מספיק. חשוב שכל אחד מאיתנו, לאחר החשיפה הראשונית לנושא והבנתו לעומק, יתחיל לחשוב מה עושים מכאן הלאה.

זה שחברות בינלאומיות לוקחות את ה”טרנד הירוק” ומשתמשות בו כדי לקדם את מכירותיהן זה דבר אחד. אני דווקא שמחה שאלה המניעים שלהם. כל עוד זה ירוק מבחינתי זה טוב. אבל חשוב להבין שכל אחד מאיתנו צריך מעכשיו בחלקת האלוהים הקטנה שלו לרתום את משפחתו וחבריו, ובעצם כמה שיותר לתהליך החשוב הזה. הכי חשובה ההפנמה. אחר כך צריך כמובן למחזר, לעבור להשתמש כמה שיותר בשקיות בד, לחסוך בחשמל והכי הכי הכי חשוב - להעביר את המסר הלאה.

תחשבו מה יהיה פה עוד 30 שנה. אתם יודעים מה? תראו את הסרט וכבר לא ישאר הרבה מקום לדמיון. אז קחו את העניין לידיים שלכם. זה מתחיל אמנם בקטן, אבל ככה מתחילה כל מהפכה.

מה שהשביתה עשתה לי…

היה כל כך הרבה זמן פנוי, כל כך הרבה חוסר מעש, שכל ההתלבטויות שלי לגבי האוניברסיטה שאני לומדת בה והנושא אותו אני לומדת פשוט התעצמו… כל כך התעצמו עד שהחלטתי להרשם לאוניברסיטת תל אביב ולהגר צפונה מפה. צפונה מהחול, מהמדבריות, מהמסיבות והחברים…. צפונה לעבר התחלה חדשה. אז מה אם אני אורבנית, אני גאה להגיד שנראה לי שיהיה לי טוב יותר לגור במרכז.

אבל זה עדיין לא סופי. אז נראה לאן החיים יובילו אותי. מבטיחה לעדכן…..

שמרית

שביתת הסטודנטים - הנשימה לרווחה..

זהו. זה נגמר. ועכשיו פתאום מתחיל לחלחל הלחץ והאכזבה מהתוכניות הרבות שהיו לקיץ. אולי בכל זאת אדבוק לתוכנית של להיות ילדה-טובה-באר-שבע, לא לנסוע עם החבר לברזיל והשאר בחום הלוהט של באר שבע ללמוד קורסי קיץ??

 שמרית